​

זה אולי משפט הפתיחה הכי נפוץ במפגשי נטוורקינג – וגם אחד הדברים הראשונים שכדאי להוציא מההרגלים. כי אתם לא צריכים להיות מציגים מעולים – רק להיות אתם.

נתחיל עם שורת הזהב:
אם פתחתם את ההצגה שלכם במשפט "אני לא טוב בלדבר על עצמי" – כנראה שדווקא כן.

למה? כי אנשים שבאמת לא יודעים לדבר על עצמם, פשוט לא מדברים.
אתם, לעומת זאת, כאן. עומדים, מדברים, משתפים. אז למה להקטין?

הנטייה להתנצל – עוד לפני שהתחלתם

יש משהו כמעט ישראלי בלהתנצל מראש:
"אני לא כזה טוב בזה",
"אל תצפו יותר מדי",
"אני לא כמו ההוא שהציג קודם..."

זה נשמע צנוע, אבל בפועל זה כמו להגיד לחבר’ה סביב השולחן:
"תשכחו ממה שאמרתי עוד לפני שאמרתי את זה."

והבעיה האמיתית?
אנשים מאמינים לכם.

מי שמתחיל בקטן – נשאר קטן

כשאתם מקטינים את עצמכם לפני שאתם מציגים את מי שאתם, את מה שאתם יודעים לעשות, ואת הערך שאתם מביאים – אתם מאותתים:
"אל תבנו עליי. אני לא בטוח בעצמי. אני כאן רק כי הכריחו אותי."

עכשיו תחשבו רגע: הייתם ממליצים על מישהו שמציג את עצמו כלא רלוונטי?

אבל רגע – זה לא אמור להיות פייק

נכון.
המטרה היא לא להפוך את עצמכם לדמות מהייטקניקון, לא לחייך חיוך פלסטיק, ולא להפוך למצגת מהלכת.
המטרה היא רק לא להכשיל את עצמכם עוד לפני שהתחלתם.

איך פותחים הצגה בלי להתנצל – אבל גם בלי להפוך לדמות?

הנה שלוש דרכים שמאזנות בין אמת, אנושיות ונוכחות:

1. להודות בהתרגשות – בלי להקטין אותה

“זה תמיד קצת מרגש להציג את עצמי, אבל אני שמח להיות פה.”

2. לתאר את עצמכם כמו חבר מספר עליכם

“אם תשאלו את הלקוחות שלי – הם יגידו שאני עוזר להם לעשות סדר בבלאגן.”

3. להתחיל במה שחשוב לכם – לא במה שאתם עושים

“מה שמניע אותי זה לעזור לאנשים להבין שהם יכולים להרוויח יותר בלי לעבוד יותר.”

זה פשוט. זה נקי. וזה משאיר רושם.

וכשהשפתיים רועדות?

הם לא ישפטו אתכם.
כי אם יש משהו שאנשים מעריכים – זו אותנטיות.
אבל אותנטיות בלי התנצלות.

אפשר להיות אמיתיים.
אפשר לגמגם.
אבל בבקשה – אל תפתחו בזה שאתם “לא טובים בלדבר על עצמכם”.
תנו לעצמכם קרדיט.
אם אתם עומדים שם – כנראה שיש לכם מה להגיד.

סיכום:

נטוורקינג לא מחפש את הכי רהוט. הוא מחפש את הכי נוכח.
ומי שפותח את הדלת בהכחשה – לא באמת נכנס.

בפעם הבאה שאתם מציגים את עצמכם – תנו לעצמכם הזדמנות.
כי הקבוצה עוד לא שמעה אתכם – ואתם כבר אמרתם להם לא להקשיב.